פסק-דין בתיק עת"א 7464-05-12

בפנינו עתירה כנגד החלטת המשיבה 1 (להלן: "הועדה"), מיום 17.04.12, אשר דחתה את בקשת העותר לשחרור על תנאי.

1.         העותר מרצה 8 שנות מאסר בגין מעשים מגונים, בעילה בכוח, מעשה סדום שביצע בבתה של גרושתו מאז הייתה בת 10 ועד גיל 15 ובאחיינית של אישתו בטרם מלאו לה 16, נושא תפ"ח 5089/02 (בימ"ש מחוזי בירושלים) לאחר שערעור על העונש של 10 שנות מאסר התקבל בע"פ 10723/04.

בנוסף, חייב ביהמ"ש את העותר לשלם פיצויים לנפגעות בסך 100,000 ש"ח + 25,000 ש"ח וקנס בסך 10,000 ש"ח. תשלום הפיצויים היה אמור להתבצע עד ליום 30.04.05, אך העותר לא שילם את הסכום והציע לוועדה לשלם סכום של 20,000 ש"ח עובר לשחרורו על תנאי ואת היתרה בתשלומים חודשיים של 1,500 ש"ח לאחר שחרורו.

החלטת הועדה נושא העתירה

1.         הועדה סקרה ברישא החלטתה את העבירות והעונשים נושא מאסרו של העותר וציינה שהעותר לא נשא בתשלום הפיצויים והקנס עד הדיון בפניה, ונוכח קביעתה מיום 6.12.11 כי בטרם יימשך הדיון בעניינו עליו להסדיר את התשלום, הציע העותר לשלם 20,000 ש"ח וכל חודש 1,500 ש"ח, וכן ציינה שהעותר הגיש תוכנית פרטית של ד"ר נמרוד שני.

2.         הוועדה הביאה את התייחסות מב"ן לתוכנית הפרטית לפיה בתקופת הרישיון הקצרה שנותרה לעותר, תחת פיקוח של הוועדה ובטיפול ד"ר שני, רמת האיום, קרי, מידת הסבירות לביצוע עבירות מין בפועל על ידי העותר נמוכה, ומשכך ממליץ מב"ן על שחרור על תנאי בכפוף לתוכנית הפרטית.

לעומת זאת, ועדות אלמ"ב ווג"ע מתנגדות לשחרורו המוקדם של העותר, שכן קיימת מצידו מסוכנות לנפגעות, נוכח הכחשתו את ביצוע העבירות, אי לקיחת אחריות וחוסר אמפתיה לקורבנות. שחרורו המוקדם עלול לפגוע במצבן הנפשי של הנפגעות שכן הוא לא שילם את הפיצויים שנקבעו לו והנפגעות נושאות בעלויות הטיפול הנפשי לו הן זקוקות לבדן. לדעת הועדות הנ"ל, בתוכנית הפרטית אין כדי להפחית ממסוכנות של העותר. מב"ן בוחן מסוכנות ביחס לציבור כולו ואילו וג"ע בוחן את המסוכנות תוך התייחסות לתמונה המשפחתית הכוללת ולקורבנות. לפיכך, קיים שוני בהתייחסות שני הגורמים לתוכנית הפרטית. העותר לא עבר שינוי בעמדותיו וזקוק לטיפול מעמיק ואינטנסיבי ע"מ להובילו לתבונות ושינוי בעמדותיו.

3.         בהתייחס לפיצויים ציינה הועדה שסעיף 19(1) לחוק שחרור על תנאי תשס"א-2001 (להלן: " החוק") מחייב אותה לשקול את העובדה אם העותר שילם את הפיצויים או את הקנס והוועדה קבעה שאין לשחרר את העותר שחרור מוקדם כל עוד לא שילם סכום נכבד ומשמעותי מהפיצויים. התשלום המוצע ע"י העותר אינו מספיק ואינו מעיד על רצון טוב ותשלום הפיצויים, אשר תורם לשיקומן של הקורבנות, נעדר במקרה זה. 

הוועדה קבעה, ועל כך אין מחלוקת, כי העותר לא שילם מאומה במשך 7 שנים, ולדעתה הדבר מעיד על אי לקיחת אחריות והעדר אמפתיה לקורבנות. מעבר לטענתו בדבר חוסר יכולת עולה שתשלום הפיצויים לא הדאיג את העותר והוא לא עשה שום מאמץ במשך 7 שנים כדי להראות שמץ של רצון לשלם אפילו חלק קטן מהם.

לעמדת הועדה הצעתו של העותר בקשר לתשלום הפיצויים איננה נובעת מתחושתו שהוא אחראי למעשיו ולנזק שגרם לקורבנות אלא משום רצונו להשתחרר בשחרור מוקדם. העותר הציע את הסכום רק לאחר החלטת הועדה ביום 06.12.11, פנה למרכז לגביית קנסות רק ביום 07.12.11, כשסירב לפרוס את התשלום לתשלומים, בקשתו להפחתת תשלום הקנס הובאה לביהמ"ש וטרם ניתנה החלטה.

4.         הוועדה דנה בשאלה מה המשקל שיש לייחס לעמדת נפגעי עבירת מין או אלימות עפ"י סעיף 19א לחוק זכויות נפגעי עבירה, וקבעה כי התחשבות בעמדת הקורבנות בשאלת השחרור המוקדם היא רלוונטית.

5.         בנוסף אימצה הועדה את האמור בהחלטת ביהמ"ש מחוזי מרכז בעת"א 19124-04-10 ברקאי בעניין תשלום הפיצויים שסיכם בדברים: " משלא פיצה העותר את קורבנות מעשיו הוא לא הפיג את החשש למסוכנות מצידו אם ישוחרר ולא הוכיח סיכויי שיקום".

6.         נוכח האמור קבעה הוועדה כי במקרה זה קורבנות העבירות לא זכו להכרה בנזק שנגרם להן ע"י העותר, לאחר שלא שילם את הפיצויים במשך כ-7 שנים וגם עתה הוא מציע סכום מזערי, ולפיכך, כל עוד לא תקבל הועדה הצעה לתשלום סכום משמעותי מסוכנותו של העותר קיימת ואין מקום להחליט על שחרורו המוקדם.  

נימוקי העתירה :

1.         דינה של ההחלטה להתבטל מאחר והיא חתומה רק ע"י כב' השופטת בדימוס שעמדה בראש הוועדה. כמו כן, ההחלטה ניתנה שלא במהלך הדיון ולאחר שב"כ העותר ביקש ליתן החלטה ולפיכך, ההחלטה בטלה מעיקרה.

            העותר חזר בו מטענה זו לאחר שלתגובת המשיב 2 צורפה החלטת הוועדה כאשר היא חתומה על ידי שלושת חבריה.

2.         הוועדה שגתה בהחלטתה כאשר הסתמכה רק על השיקול שהעותר לא שילם את הפיצויים שחויב בהם. הוועדה התעלמה מאי יכולתו הכלכלית לשלמם כתוצאה ממאסרו הממושך ומצבו הכלכלי טרם רצוי עונשו.

3.         הוועדה התעלמה מאטימות הרשויות למאמצים שנעשו ע"י משפחתו של העותר לשלם סכום של 20,000 ש"ח על חשבון הפיצוי שכן ב"כ העותר ניסה להפקיד את הסכום מתוך חשבון נאמנות שהוא מנהל על שם העותר אך הרשויות סירבו עד לאחרונה לקבל את הסכום.

4.         הוועדה התעלמה משיקולים רלוונטיים שהייתה צריכה לשוקלם: התוכנית הפרטית של ד"ר שני, הסתירות בין קביעות וג"ע לעובדות לאשורן, החשיבות בליווי ע"י גורם בעל סמכות דוגמת הוועדה בהליך הטיפולי הפרטי, והצורך במימון הליך הטיפול הפרטי בשל היחס של שב"ס לבקשות הטיפול של העותר ואליו.